לצאת מהבית


לצאת מהבית


הגדרה מחדש של הקשר עם ההורים ועם נתוני תמיכה אחרים
התבגרות ויציאה לעצמאות אינן קורות ביום. מדובר בתהליכים המתרחשים בקצב שונה ובאופן שונה אצל כל אחד ואחת מאיתנו. אלו אינם תהליכים קלים למי שנזקק לכל כך הרבה סיוע, גם בדברים הכי אישיים, כמוכם. לפעמים, מרוב שעוזרים לנו, עושים לנו ובוחרים עבורנו, קשה לנו לדמיין איך נעשה זאת בעצמנו.
אנחנו פשוט לא רגילים לזה.
גם להורים לא קל "לשחרר" את האחיזה בכם ולהפסיק לעשות עבורכם דברים. פשוט מאוד- גם הם לא רגילים לזה.
אולי כדאי לשאול – למה לנו, בעצם, להיות עצמאיים?
האם לא עדיף לנו להיות תלויים לגמרי במי שדואג לנו?
יש הרבה יתרונות לכך שדואגים לנו- זה נוח, משחרר מתחים ולא צריך לפתור בעיות מסובכות.
יחד עם זאת- ככל שאנו עצמאיים יותר, נפתחות בפנינו יותר אפשרויות בחירה התואמות את גילנו ואנו רוכשים יותר שליטה בחיינו. ככל שאנו תלויים פחות באחרים, כך אנו חוששים פחות שלא יהיה מי שיעזור לנו, אנו נהיים חזקים יותר וזה משפיע לטובה על בריאותנו הגופנית. 
יציאה לעצמאות פירושה לקחת יותר אחריות על התפקוד היומיומי שלנו, לבחור יותר בחירות הנוגעות לחיי היומיום, לבקש ולקבל עזרה בהתאם לצרכינו כחולים ב- FD.
כל  זה מתבצע בקצב הדרגתי בהתאם לצורך, ליכולת ולנסיבות החיים של כל אחד מאיתנו. תהליך איטי, צעד אחרי צעד, מאפשר לנו ולהורים  להתרגל  לשינויים, להתאמן על משימות חדשות תוך בקרה על מידת הלחץ שהשינוי גורם ולזהות מתי והאם מתאים לנו לקחת על עצמינו משימה נוספת. 

משימות כאלה יכולות להיות, למשל:
  • לקחת יותר אחריות (או אחריות מלאה) על הטיפול התרופתי שלי: לדעת מה צריך לקחת ומתי, לראות מתי צריך לקנות תרופות\ציוד נוספים, לדעת מה תפקידה של כל תרופה.
  • לקחת יותר אחריות (או אחריות מלאה) על הטיפול בגופי: לדאוג לניקיון בגוף, לדאוג להזנת הגוף, לדאוג לאימון גופני יומיומי, לבחור בגדים התואמים למזג האוויר ולטעמי האישי, לדאוג לתספורת, משקפיים, לניידות ממקום למקום.
  • לקחת יותר אחריות (או אחריות מלאה) על כסף: לדעת מה גובה ההכנסה שלי (מקצבת הנכות, מעבודה- אם יש , מההורים...) ואילו הוצאות יש לי, לדעת לקנות עבור עצמי דברים (בגדים, כרטיס לקולנוע, ציוד לבית, אוכל מהסופרמרקט...) ולשלם תשלומים וחשבונות.
  • לקחת יותר אחריות (או אחריות מלאה) על חיי החברה שלי, עיסוק הפנאי ועיסוק המרכזים (עבודה ולימודים או כל דבר אחר).
  • לקחת יותר אחריות לעזור בבית ולמשפחה.

כל משימה כזאת מורכבת מרצף של משימות קטנות ודורשת תכנון מדוקדק, שיאפשר לנו להקטין את מידת המתח ואי הוודאות הכרוכים בשינוי. כדאי לשבת יחד עם ההורים ו\או מי שתומך ועוזר לנו בבית ולתכנן לנו בבית ולתכנן ביחד את המשימה ואת הגדרת התפקידים של כל אחד.
למשל:
  • אני אחראית לחבר את עצמי לקנגורו מידי יום, אחרי הצהריים, לקבלת מזון תרופתי.
  • אבא/אימא אחראים לרכוש עבורי את התרופות בשלב זה. 
  • אני אחראית לבדוק, פעם בשבוע, אם משהו חסר או עומד להיגמר ולהגיד להורים.

או:
  • אני אחראי לרשום ביומן\לוח שנה מתי יש מפגשים של קבוצת הבוגרים ולידע גם את ההורים. 
  • כמה ימים לפני המפגש עלי לתאם הסעה לקבוצה: לבדוק מי מבני המשפחה יסיע אותי. 
  • אני אחראי לתכנן את יום המפגש הקבוצתי באופן מפורט, כך שאהיה נינוח ומאורגן לנסיעה. אני אחראי להתקשר לדני, להזכיר לו את קיום המפגש ולהזמין אותו לבוא, כדי שנוכל לשוחח שם.
  • אני אחראי לחשוב על נושאים שארצה להעלות במפגש או להכין משהו למפגש.
בשיחה עם ההורים אפשר לכתוב את כל המשימות ואת חלוקת התפקידים שהוסכמה. את מה שכתבנו אפשר לתלות על הקיר בחדר לתזכורת או לתייק בקלסר מיוחד.
אם שוכחים או מתרגשים אפשר פשוט לקורא שוב (ולהזכיר להורים, אם גם הם שכחו....). אפשר גם להכין לוח מחיק ולכתוב עליו כל יום תזכורת למה שצריך לעשות, לעבוד עם יומן או עם יומן במחשב- "השולח" לנו תזכורות ובו ניתן לרכז גם טלפונים חשובים לשעת הצורך.
העובדת הסוציאלית של העמותה ל- FD וקבוצת הבוגרים ישמחו לסייע בייעוץ ותמיכה.


זוגיות ומיניות

כבוגרים, רבים מאתנו עוסקים יותר במיניות שלנו ובמחשבות על קשרים זוגיים. למרות שהעיסוק בזוגיות ובמיניות הוא טבעי לחלוטין בגיל זה, החברה שסביבנו כמעט ואינה מתייחסת להיבט זה בחיינו.
כל אחד מאיתנו הוא יצור מיני. ההתפתחות המינית מתחילה מרגע לידתנו ולא תמיד ניתן לממש אותה כרצוננו. מכל מקום, אם ניתן להכליל אותה בחיינו בצורה מהנה, מה טוב.
המיניות היא נושא מרתק והיא מעוררת סקרנות טבעית, אך מצד שני היא כרוכה, בדרך כלל, במבוכה, אצל כולנו- חולים ובריאים. אצל נכים המבוכה והבושה אולי גדולים יותר, לפחות כך אנו מרגישים. בגלל המבוכה הכללית סביב הנושא, אנשי המקצוע הטילו רק באחרונה להתייחס למיניות אצל נכים ויש כיום מספר מצומצם של מומחים אשר כותבים ויועצים בנושא זה.
לכל אחד ואחת מאיתנו הזכות לחוות ולממש את המיניות שלו. הסובבים אותנו- המשפחה, חברים, אנשי מקצוע וכלל החברה- נוטים להדחיק או אפילו להכחיש עובדה זו. חלקם חושבים,  אולי, שלא נאה ולא רואי לדבר עם חולה FD על מיניות וזוגיות, כי  אלו לא נושאים רלוונטיים עבורו.
בהשפעה הסביבה, רבים מאיתנו נוטים לדחוק את הנושא הצידה וחשים במבוכה מעצם המחשבה על יחסי מין, חתנוה, קשר זוגי, אוננות, משיכה רגשית וגופנית ועוד.
רוב הזמן, הגוף מהווה עבורנו מקור לכאב, סבל, חשש ואי נוחות. אנחנו לא רגילים להתייחס אליו כאל מקור ליופי, עונג, הנאה ומשיכה.
מיניות קשורה בהתייחסותנו אל הגוף שלנו, אל הרגשות שלנו, אל מה שמענג אותנו ולדרך שבה אנו מחברים ביניהם ומביאים אתם לידי ביטוי.
מיניות והנאה מינית מורכבות מכל מיני סוגי מגע, ואינן רק משגל, כמו שהרבה צעירים נוטים לחשוב. למרות ההפרעה שלנו בתחושת המגע, רובנו יכולים לפתח את היכולת ליהנות ממגע, להיות יצירתיים, ולנסות סוגי מגע שונים. 
למרות המגבלות הגופניות, אנו עדיין אנשים מיניים, אנו יכולים להרגיש, לבטא רגשות, לרצות  בקרבה ולמצוא מקומות בגופנו הגורמים לנו הנאה. אנו יכולים להתאהב, ליצור קשר זוגי ולקיים מגע גופני ( חיבוקים, נשיקות,  ליטופים, יחסי מן חלקיים ומלאים) תוך שמירה על כללי זהירות ומודעות למצבנו הבריאותי.
כדי ליהנות מגופנו חשוב לקבל אותו ולאהוב אותו. החברה שלנו מציגה באמצעי התקשורת אהבה ומיניות כדבר  הקורה אך ורק בין אנשים צעירים, יפים ו"מושלמים".זה מקשה על כל מי שאינו כזה ובוודאי על מי שסובל ממחלה קשה כמו FD, לחוש מושך ומיני ולחלום על קשר רומנטי.
הדרך לביטוי המיניות שלנו מתחילה, אפוא, בקשר שלנו עם עצמינו:
מה גורם לי לחוש טוב עם עצמי? אילו חלקים אני אוהב\ת בגופי? איזה מגע מענג אותי? אילו צבעים וריחות גורמים לי הנאה? אך מוזיקה גורמת לי להרגיש? מה אני אוהב\ת ללבוש? מה יפה בעיני? איך אני מפנק\ת את עצמי? 
חשוב לראות גם:  מה אני לא אוהבת? מה לא נעים לי? מה המגבלות שלי? 
ככל שנקבל את עצמנו- כך יהיה קל יותר לאחרים לקבל אותנו, עם המגבלות שלנו. בהשלמה עם מי שאנחנו יש הרבה כוח, שיכול לשחרר אותנו ואת הפרטנרים שלנו, כך שנוכל ליצור קשר מקום של קרבה ונינוחות ולא ממקום של רחמים.
כאנשים בוגרים האחראים לגופנו חשוב גם לרכוש מודעות לגופנו ולהכיר היטב את מאפייני המחלה, כפי שהם מופיעים אצלנו. אפשר להתייעץ (זו לא בושה!) עם הרופאים המכירים אותנו, עם הורים, עם אחים ואחיות או עם כל אדם איתו אנו חשים בנוח. אם תרצו להתייעץ בנושא המיניות שלכם, רצוי לבחור בסקסולוגים המתמחים בייעוץ לאנשים עם צרכים מיוחדים. 
שימו לב! רוב אנשי המקצוע אינם מכירים את המורכבות הרפואית של FD וחשוב להסביר להם בפרוטרוט את מאפייני המחלה. 
למרות הבושה והמבוכה, כדאי ורצוי להעיז לדבר על הנושא. תוכלו לפנות לעובדת הסוציאלית ולמנחה קבוצת הבוגרים של העמותה ל- FD , לרופאי המרכז לFD או להורים רופאים בעמותה ולברר בפשטות אם ניתן לדבר איתם על מיניות. הם בוודאי ישמחו לעזור לכם אם יש ביכולתם.
חשוב מאד ליצור לעצמינו פרטיות: זמן ומקום פנוי שהם רק שלנו ומאפשרים לחשוב בשקט, לגלות את עצמנו ואת גופנו, את רגשותינו ומאוויינו הכמוסים.
הגוף שלנו יכול גם לאהוב, הגוף שלנו יכול גם ליהנות. אנחנו והגוף שלנו יכולים למצוא ביחד דרך חדשה.




קשרים חברתיים 


עם מי אנחנו מדברים? עם מי אנחנו מבלים? עם מי אנחנו חולקים רגשות, הנאות או כאב? עם מי אנחנו מתייעצים?
קשרים חברתיים מהווים חלק חשוב מחיינו, גם כאנשים בוגרים. החיים עם FD מקשים עלינו מאד ביצירת קשרים חברתיים: העיסוק היומיומי בהישרדות, המגבלות הגופניות והאשפוזים גרמו במהלך חיינו לתקופות נתק ארוכות מחברים ממסגרות חברתיות והקשו עלינו ללמוד מיומנויות של יצירת קשר.
כאנשים בוגרים, מחוץ למסגרת של בית הספר, עלינו ליזום וליצור בעצמנו מסגרות וקשרים חברתיים. זה לא פשוט, כי כשאנו יוצרים קשר אנו נפגשים ומפגישים את הסביבה עם הבעיות והמגבלות שלנו. זה כואב ומי רוצה להרגיש כאב?
חשוב לדעת שאם לא נסכים ולפגוש את הכאב, לא נוכל לשפר את המצב. יש לנו הרבה מה להציע לעולם ומה לקבל ממנו, אם ניקח אחריות ונעשה מאמץ. 
אז עם מי ניצור קשר? איך? איפה?
אנשים שאינם חולים מתקשים להבין, בדרך כלל, את מורכבות החיים עם FD. חלקם גם נרתעים  וחוששים מאיתנו בגלל סימני המחלה הניכרים בנו. לפעמים חשובים אפילו שאנחנו טיפשים. 
אנשים הסובלים ממחלה או מנכות מכירם היטב את התחושות הללו, אך גם איתם לא תמיד קל לנו ליצור קשר: לפעמים קשה גם לנו לראות אדם הסובל ממחלה, לעיתים זה מזכיר לנו בעוצמה רבה את מצבנו.   

אז מה עושים?
ראשית – חשוב לזכור שכולנו בני אדם מורכבים, בעלי תחומי עניין שונים וצרכים שונים. אנו יכולים לקיים סוגים  שונים של קשרים חברתיים, שיענו על צרכים אלו, במינונים המתאימים לנו. לסוגי קשר שונים יש מטרות שונות והם דורשים מיומנויות שונות. למשל:
  • קשר חברתי בסיסי עם מכרים, במקום לימודים\עבודה\מגורים- מטרת קשר כזה היא בראש ובראשונה להיות שותף בכל החברה האנושית, לקיים קשר בסיסי המאפשר לנו אווירה נעימה ונינוחה עם אנשים שבמחציתם אנו נמצאים. קשר כזה נוצר בעזרת נימוס, התעניינות הדדית, התייחסות לאדם האחר, לאירועים בחייו, לשלומו ולהרגשתו, התחשבות הדדית- מבלי להיכנס, בהכרח, להכרות מעמיקה ולשיחות אישיות מאד.
    סביר להניח שהתרגלתם לכך שאנשים שואלים לשלומכם ובודקים אם אתם מסתדרים, אם לא קשה לכם.... כשאתם מתעניינים בחזרה בחייו של האחר ("מה שלומך הבוקר?", "מה שלום הנכדים?", "איך את מסתדרת בתפקיד החדש בעבודה?") אתם יוצרים הדדיות, המאפשרת בניית קשר שוויוני – בין בני אדם, חולים או בריאים. 
  • קשר חברתי מעמיק- קשר עם אנשים אחרים יכול להיות אישי יותר, קרוב יותר, "צפוף" יותר- בהתאם למידת הצורך והעניין של השותפים לקשר.
    קשר קרוב דורש השקעה רבה יותר ו"תחזוקה" רבה יותר- כמו צמח שמשקים ומטפחים כל הזמן בכדי שיפרח ויצמח. התמורה-  הוא מתגמל אותנו בהרגשת קרבה, סיפוק וביכולת לשתף בעולמנו ולהשתתף בעולמם של אחרים.
    קשר קרוב יכול להיווצר על בסיס עניין משותף (שנינו אוהדים "שרופים" של מכבי חיפה, שתינו מתעניינות בקולנוע או בסדרת טלוויזיה מסוימת, שתינו לומדות פסיכולוגיה, שנינו עברנו לגו בדיור מוגן מחוץ לבית...), אופי, חיבה הדדית (נעים לנו להיות ביחד!), תחושת נינוחות, קבלה ואמון הדדי (אפשר לספר דברים אישיים!).

    יצירת קשר כזה דורשת מאיתנו מיומנויות רבות יותר. למשל:
            יזמה:  להגיע לאנשים שנראים לי מעניינים, לפתוח בשיחה, להציג את עצמי, להציע לאנשים להיפגש.
            פתיחות והדדיות: קשר הדדי מבוסס על היכולת לתת ולקבל. כשאר אנו נפתחים ומשתפים בעולמנו אנו מאפשרים גם                   לצד השני להיפתח. כאשר אנו מקשיבים ומציעים התייחסות לאחר – זו נתינה המאפשרת מעגל של נתינה וקבלה לשני                   הצדדים. עם זאת, בסוגי קשר שונים יש אנשים שנוח להם לשתף יותר. חשוב להגדיר ציפיות הדדיות בקשר, כדי                   להימנע מאי נעימות ולאפשר אווירה חופשית. אם יש לנו מגבלות (  למשל – קשה לנו להשתתף בפעילות מסוימת ),                   אפשר לדבר עליהן באופן ישיר ופתוח ולראות איפה נבלה ביחד ואיפה לחוד. כך נזכה לחברויות המבוססות על נינוחות                   והנאה ולא על רחמים ואי  נוחות.
            "תחזוקה": קשר מתמשך דורש עבודה. "תחזוקת" קשר פירושה להתקשר לחבר\ה, לשלוח e-mail , ליזום פגישות,                   להתעניין בשלומו\ה ובאירועים בחייו\ה... קשר חברתי יכול להיות כמו שרשרת יפהפיה, כל עוד לא נותנים לחרוזים                   להתפזר.
                  מאחר וחיינו כחולה FD רצופים במצבים בהם אנו נאלצים "להתנתק מהעולם", שוב להסביר את הסיבות לנתק ולבנות                   מחדש את הקשר לאחר שהתאוששנו. חברים טובים יכולים להיות מקור נפלא לתמיכה וברגעים הקשים שלנו וגם                   ברגעים הטובים. זו "השקעה" מצוינת שמניבה הרבה רווחים!
  • קשר תומך ומעצים – משפחת ה – FD המורחבת יכולה לשמש עבורנו מקום של תמיכה, הבנה והרבה כוח. בוגר אחר עם FD יכול להבין בדיוק מה עובר עלי מידי יום ולא צריך להסתיר או להתבייש. 
יש אנשים החשים שמפגש עם חולים אחרים יכול להעציב אותם, להחליש ולהזכיר להם את הקושי והכאב. לכן, כל אחד צריך לבחור את מה שנכון לו.
עם זאת, כדאי לדעת שבמפגש זה יש אפשרות לקבל הרבה כוח ועוצמה, דווקא בגלל הבעיה המשותפת. במפגשי קבוצות הבוגרים אפשר להתמודד עם קשיים מחיי היומיום, לקבל  עצות טוב מאחרים ולא להרגיש לבד עם בעיות. ביחד, יוצרים קשרים חברתיים מהנים שאפשר להמשיך גם מחוץ לקבוצה.
עמותת ה –FD קמה מתוך צורך להתאחד ולהתמודד יחד – לא רק כי לבד קשה יותר אלא בעיקר כי ביחד אנחנו מהווים כוח.
אם כן- ניתן ליצור סוגים שונים ומגוונים של קשרים חברתיים, כל אח ואחת לפי צרכיו\ה ואופיו\ה. מה נכון עבורכם? אתם השופטים הטובים ביותר לכך.


כמה טיפים נוספים:
  • לא כל יזמה מתפתחת לקשר ולא תמיד קשרים מצליחים, אבל אם לא ננסה – לא נדע (ונשאר לבד). אומץ ותקווה הם "מצרכים" חיוניים!
  • שמו לב ליזמות של אחרים: האם אתם פתוחים לאנשים שיוזמים אתכם קשר?
  • האינטרנט הוא עולם המאפשר יצירת קשרים עם אנשים בכל מקום בעולם. לקשרים ברשת יש יתרונות וחסרונות: כולנו שווים ברשת, אפשר להגיע "רחוק" (גם בכסא גלגלים..), אפשר לנהל שיחות מאד אישיות מבלי לחשוש, אפשר לדבר על מגוון אדיר של נושאים. עם זאת – קל לשקוע בעולם הוירטואלי, לעתים על חשבון ה"עולם האמתי"....
  • התבוננו בקשרים החברתיים של קרוביכם – לפעמים אפשר ללמוד כך על מיומנויות ליצירה ושמירה על קשרים חברתיים.
  • גם לאנשים בריאים יש בעיות. שהות במחצית אדם חולה, המתמודד עם בעיות קשות בכובד יכולה לתת הרגשת עוצמה, חסד והתגברות. אם נלמד להקשיב- נוכל להביא הרבה תועלת וטוב לחיים של אחרים.
  • בדרך כלל, מפגש עם אנשים אחרים (בריאים או חולים) הוא קודם כל מפגש עיניים. אנו מסתכלים על מראה חיצוני, לבוש, ניקיון, התנהגות, יציבה... אפילו באופן לא מודע.
  • אדם עם FD יכול לסבול מרזון, עקמת, בעיות בשיניים, ריור ועוד. זה יכול להפחיד את הסביבה.
  • במקום להבהיל, אפשר "להסתכל לעצמנו בעיניים" ולעשות כל מה שניתן כדי ליצור חזות אסתטית: להתלבש בבגדים נקיים ויפים, לטפל בשיניים, להתאמן כדי לשפר את היציבה ובעיקר – להיות זקופים ברוחנו. אנחנו לא צריכים להיות מושלמים כדי שירגישו בנוח איתנו וכדי שנרגיש בנוח עם עצמנו,  אבל טיפוח משפר את הביטחון העצמי ואת ההרגשה שלנו ושל  הסביבה.
  • אפשר להרגיש לבד בעולם מלא אנשים, אבל זו לא חובה.


מגורים עצמאיים


כאנשים בוגרים- ייתכן שתרצו לבדוק מהו הסדר המגורים הטוב ביותר עבורכם.
מקום המגורים צריך להיות נוח ומותאם לצרכים שלכם, כך שתרגשו בו בטוחים ו"בבית", שתוכלו ליהנות מפרטיות אך גם לקבל עזרה הדרושה לכם בעת הצורך.
כדי לברר מה מתאים לנו, כדאי לשאול את עצמנו:
  • האם אני רוצה להישאר קרוב להורים או לנסות קצת להתרחק?
  • האם אני רוצה לגור לבד או עם אנשים נוספים? לאיזה סוג עזרה אני זקוק?
  • האם  חשוב לי לגור במקום מאורגן, עם פעילות מסודרת?
  • עד כמה אני מעוניין ומסוגל לדאוג למחייתי היומיומית (הכנת אוכל, קניות, תשלום חשבונות, הזמנת מונית..)?
  • איפה כדאי לי לגור כך שאוכל לקיים את סדר היום הרצוי לי (קרוב למקום לימודים או עבודה, קרוב למסגרת חברתית, במרכז או במקום שקט...)?
  • אילו סידורי נגישות נחוצים לי? (מעבר לכסא גלגלים, שירותים מותאמים, ברזים בטיחותיים במקלחת ובמטבח, טלפון בכל חדר, לחצן מצוקה, קרבה לבית חולים, דירת קרקע או דירה עם מעלית...).
  • מה האפשרויות הכלכליות שלי ושל המשפחה? האם אפשרי לשלם דמי שכירות לדירה או למוסד כלשהו? באילו סכומים?

בהתאם לצרכים וליכולות אפשר לחשוב על אפשרויות שונות:
  • להישאר אצל הורים ולהתאים את החדר שלנו לצרכינו כבוגרים, כך שתהיה לנו יותר פרטיות ובחדר יהיה הציוד שאנו זקוקים לו.
  • לגור בסמוך להורים, בדירה או ביחידת דיור צמודה, נפרדת.
  • לשכור דירה ולהתאים אותה לצרכינו, לבד, עם אנשים נוספים, או עם מטפל/ת צמוד/ה.
  • לגור בדיור מוגן, מותאם לאנשים עם צרכים מיוחדים.

שניים מבוגרי משפחת ה-  FD חיים כיום בבית- קסלר בחיפה, שהוא מעון מיוחד המותאם לנכים. שניים אחרים גרים בדיור מוגן (בעיר או בקיבוץ) ואילו אחרים גרים באופן עצמאי לחלוטין עם שותף לדירה או בן זוג.
חשוב לשים לב שהצוות במעון יכיר את הצרכים המיוחדים של אנשים עם FD ויהיה ערוך למתן סיוע רפואי שוטף ובעת חירום.
יחד עם המשפחה ואנשי המקצוע תוכלו לערוך היכרות מדוקדקת עם השירותים בקהילה בה אתם עומדים לחיות ולהתוודע לסביבת המגורים שלכם.
חשוב שהיציאה מהבית תהיה הדרגתית ומתוכננת: זהו צעד מרגש ומשמעותי מאד.
הכנה טובה תעזור לכם לשלוט יותר בתהליך ולא להתייאש מהקשיים ומההתקפים שבדרך.
דאגו להקיף את עצמכם בעזרה, מצד קרובים, חברים ואנשי מקצוע, כך שתוכלו ללמוד בהדרגה- צעד אחר צעד ומשימה אחר משימה- את כל ההיבטים הכרוכים במגורים עצמאיים.

כמה טיפים (מ"מומחי משפחת ה- FD " שכבר יצאו מהבית..):
  • במשרדי יד-שרה ברחבי הארץ וכן במרכזי שיקום, מכירים שפע של פטנטים המסייעים לשמירת הבטיחות והגברת העצמאות בבית ההורים ומחוצה לו. למשל: מתקן סקוץ' לאחיזה בטוחה של קומקום, כפפת יד מבודדת לתנור, ברזים וידיות מיוחדים ועוד. דברים פשוטים ולא יקרים יכולים לשפר את איכות החיים.
  • למי שגר מחוץ לבית ההורים- ניתן להתקין בבית לחצני מצוקה שיסייעו בהזעקת עזרה בשעת הצורך.
  • לא להימנע מעזרי הליכה. זה בזבוז אנרגיה וממילא רואים שאנו נכים. יש עזרים נוחים ומתקפלים (הליכונים עם סל, מקל עם רגליים ועוד)ואפשר להתייעץ עם פיסיותרפיסט. זה משחרר מהתלות!