יש לי אח אחד בעולם הזה - קוראים לו רוני, והוא חולה דיסאוטונומיה משפחתית. זו מחלה גנטית, חשוכת מרפא, משבשת חיים. חולים בה רק כ-100 איש בארץ (מתוך 300 בעולם).
.
מהיום שנולדתי ועד היום שאלך - אני אחיו של רוני, שתמיד חשב קודם עליי ורק אחר-כך על עצמו.
.
כשהייתי בכיתה ג' התנגשתי בהפסקה בניר, ילד מכיתה ח', שהיה אימת המורים והתלמידים. בטעות רצנו אחד לתוך השני. הוא לא אהב את זה. כשקמנו מהרצפה הוא נעמד גבוה ממני בראש, הניף זרוע ארוכה לאגרוף וחבט בי בכל הכוח אבל האגרוף שלו לא הגיע אליי.
משומקום הגיח רוני אחי בריצה, נדחק ביני לבין ניר, וחטף את האגרופים שלו במקומי. אחר כך גם וידא שלא כואב לי מהנפילה. אני מתערב שהוא אפילו לא זוכר את זה. אני, לעומת זאת, לא שוכח.
.
הלוואי שהייתי יכול להידחק בין רוני לבין הדיסאוטונומיה, כדי לחטוף במקומו את האגרופים שהמחלה מנחיתה עליו יום-יום, שעה-שעה, והלוואי שהייתי יכול להתחלף איתו, אפילו רק ליום אחד, כדי שירגיש פעם אחת איך זה סתם להיות איש בריא בעולם.
.
ויכול להיות שזה קרוב מתמיד.
להמשך הפוסט ולתגובה בדף של אורי לחצו כאן. תודה.
.