מעולם לא הלכתי לקורא/ת בקפה. מודה שהלב שלי דפק מהר, כשהלכתי פעם לקוראת בקלפים. כשהתחילה לדבר, ידעה לומר הרבה יותר ממה שכתוב לי על הפנים, ללא ספק.אבל לא זה העניין.רוצה לומר תודה למיכל שאוליאן.זה היה ערב אינטימי. 3 חברי קבוצה שפעם מנתה קרוב ל 20, זוג הורים, מנחה וקלפים. ערב סיכום.16 שנה, נפתחו קלפים על שולחן הקבוצה אותה הנחתה מיכל באהבה ובתבונה. קבוצת הבוגרים של העמותה הישראלית לדיסאוטונומיה משפחתית.היית צוק איתן ורך באותה מידה.זה היה ערב פרידה אינטימי. מתוך קבוצה של 18, נותרו 6, מתוכם שלושה לא הגיעו.שאלנו אם אפשר להצטרף וקיבלנו אישור.הבאת קלפי כח, ופרשת על השולחן שנבחר מהם שלושה. אז הוספת וביקשת שניתן קלף כח, לכל אחד מהנוכחים, לפי הכרותנו אותו/תה.זו הייתה הזמנה להתמסר. להתעצם. להרגיש את הכח של התמודדות משותפת, של היותנו פגיעים וכנים באומץ.לנו, ההורים, אין בחירה. קיבלנו קלף חזק, שיר "החולה השמח" גולדמן. קלף כח משנה חיים.ואת? איך המשכת 16 שנה להנחות, דבקה במשימת החיים, להיות עבורם מקום של יציבות וכח ואמונה?אין לי מושג.עשינו יחד מקום לחברים שהלכו לעולמם ולחברות יקרות שמחוברות למכונת הנשמה כבר שנים, גילי אגסי Gili Agassi ומיטל אוטצ'קובסקי Meital Otchakovsky .כל אחד ואחת מהם נכחו בזיכרון הקבוצתי, במפגש הפרידה, בין קלפי הכח שמלווים אותנו הלאה.את קלף חזק מיכל שאוליאן!!!מכאן, תמיד תהיי חלק ממשפחת דיסאוטונומיה במסע החיים. את חיבוק איתן. ועל חיבוק לא מוותרים.אתמול התחיל קמפיין גיוס תרומות למחקר של פרופ' מיגל וייל מאוניברסיטת תל אביב.גם למיגל יש קלף חזק.אמונה שהוא קרוב מאוד למציאת תרופה לחולי דיסאוטונומה.https://www.jgive.com/.../ils/donation-targets/91997/about