על דיסאוטונומיה משפחתית FD

מהי דיסאוטונומיה משפחתית?

כללי:

דיסאוטונומיה משפחתית היא מחלה תורשתית שטרם הושלם המחקר למציאת תרופה עבורה. המחלה פוגעת במערכת העצבים הלא רצונית, העצמאית (האוטונומית) ומכאן שמה "דיס-אוטונומיה". כלומר, מערכת העצבים הלא רצונית לוקה בתפקודה. מוטציה גנטית זו מייצרת פגיעה רב מערכתית קשה ומורכבת.

ה"מערכת התחושתית" ו"מערכת השרירים" נפגעות במיוחד והאתגרים העומדים בפני המתמודדים רבים מספור ודינאמיים.
נרחיב לגבי חלק מהפגיעות וההתמודדויות המורכבות אבל האנשים שמאחורי דיסאוטונומיה משפחתית מתמודדים בגבורה יחד עם בני משפחותיהם המלווים אותם במסירות ניתן לקרוא בעמוד של בואו נכיר (לעמוד "בואו נכיר" על המתמודדים עם דיסאוטונומיה משפחתית לחצו כאן). מלבד האתגרים "שבשגרה" כמו חוסר שיווי משקל, מערכת עיכול לא מתפקדת, קושי בהליכה, קשיי ראייה מתגברים, חולשות שרירים, חוסר יכולת לווסת את מדדי הגוף, בעיית קואורדינציה ועוד, דיסאוטונומיה משפחתית מאופיינת גם בהתקפים אשר מגיעים לעתים קרובות עד לכדי אשפוז ונמשכים בין מספר שעות עד למספר חודשים. 
בפרק האחרון של המאמר נפרט עוד תסמיני המחלה הבולטים של דיסאוטונומיה משפחתית.

אודות דיסאוטונומיה משפחתית:
דיסאוטונומיה משפחתית (Familial Dysautonomia) תוארה לראשונה בשנת 1949 על ידי שני רופאים, בשם ד"ר קונרד ריילי וד"ר ריצ'ארד דיי. מכאן שמה הקודם של המחלה – תסמונת Riley-Day .
מערכת העצבים בגוף האדם נחלקת לשני סוגים עיקריים: האחת רצונית והיא הנשלטת על די הרצונות של האדם, השנייה היא מערכת העצבים הלא רצונית, אשר מעצבבת את האיברים בגוף  האדם שאין לנו שליטה עליהם, כגון: שריר הלב, מערכת העיכול, כלי הדם, רפלקסים ועוד.

דיסאוטונומיה משפחתית היא מחלה גנטית תורשתית, המחקר טרם מצא לה תרופה ואנחנו במרוץ אל התרופה. המחלה פוגעת במערכת העצבים הלא רצונית, העצמאית (האוטונומית) ומכאן שמה "דיס-אוטונומיה". כלומר, מערכת העצבים הלא רצונית לוקה בתפקודה.

הפגיעה במערכת הלא רצונית מביאה בעקיפין לפגיעה במערכת התחושתית (הסנסורית) ובמערכת השרירית (המוטורית). הפגיעה, לכן היא רב מערכתית ומתבטאת בחוסר תיאום ושליטה של התפקודיים הרצוניים והבלתי רצוניים של הגוף. הפגיעה מתחילה כנראה כבר בתקופה העוברית, ככל הנראה מהתפתחות בלתי שלמה ויתכן מהרס של סיבי העצבים של אותן מערכות.

היום חיים בישראל  כ- 100 חולים מאובחנים וכנראה שישנם חולים נוספים אשר לא אובחנו או שאבחנתם שגויה. בעולם כולו כ- 300 חולים, רבים מהם תושבי ארצות-הברית, בעיקר מאזור ניו יורק. מאז 1970 אובחנו כ -550 חולים בדיסאוטונומיה משפחתית. היום הודות לטיפול אינטנסיבי רפואי ופארא-רפואי, התארכה תוחלת החיים של החולים והשתפרה במידת מה איכותם, חלקם סיימו אוניברסיטה, רכשו מקצוע ואף יש שהקימו משפחה.

מניעה

משנת 1993 החלו לבצע בדיקות גנטיות טרום לידתיות לאיתור המחלה בזמן ההיריון במשפחות בהן יש כבר ילד חולה אחד לפחות, בשיטת התאחיזה, על פי סימנים גנטיים שהיו קרובים לגן. בינואר 2001 פורסם דבר זיהוי הגן. מספר חודשים אחר כך החלו לבצע במעבדות ומכונים גנטיים רבים את הבדיקה לאוכלוסייה האשכנזית בארץ. 
בשנת 2009 הוכנסה הבדיקה הגנטית לאיתור הגן לסל התרופות. כיום מתבצעת הבדיקה  על ידי דגימת דם פשוטה והיא איננה כרוכה בתשלום.

מי צריך להיבדק?
  • הבדיקה מומלצת לכל הזוגות שמוצאם אשכנזי.
  • לזוגות מעורבים אשר בשושלת המשפחתית יש "נצר אשכנזי".
  • למי שבמשפחתו היה קרוב חולה במחלה.
כיום נבדקת המוטציה השכיחה ב99% מהמקרים, רק אם נמצא שאחד מבני הזוג נשא, נבדקת גם המוטציה השנייה, הנדירה יותר. ניתן לקבל ייעוץ גנטי ולבצע את הבדיקה ברוב המכונים הגנטיים הקיימים במרכזים הרפואיים השונים וכן בחלק מהמעבדות הפרטיות ומעבדות קופות חולים.  


אבחון גנטי טרום לידה 

כאשר שני בני הזוג נשאים של הגן ל- FD קיים סיכוי של 25% בכל היריון ללידת עובר החולה במחלה. בזוגות אלה ניתן לבצע בדיקה לפני הלידה על מנת לאבחן אם העובר בריא או חולה ולהחליט לגבי המשך ההיריון. 

האבחון יכול להיעשות בשני אופנים: 
  1. דגימה של סיסי שליה (chorionic villus), על ידי הוצאת פיסה זעירה של שליה לצורך בדיקה גנטית, המשקפת את מצב תאי העובר. הבדיקה מתבצעת בשבוע 11-12 להריון, תוצאות הבדיקה מתקבלות לרוב בתוך ימים בודדים. במידה ונמצא כי העובר חולה, ניתן לבצע הפסקת היריון בעזרת שאיבה וגרידת תוכן הרחם.
  2. בדיקת מי השפיר על ידי שאיבת כמות קטנה של נוזל מי השפיר המקיף את העובר ובהם נשל מתאי העור של העובר. תאים אלו מודגרים במעבדה ומתרבים במשך כשלושה שבועות, אז מבצעים בהם בדיקה גנטית ל- FD. בדיקת מי השפיר מתבצעת בשבוע 17-18 להריון ותוצאות הבדיקה מתקבלות בערך בשבוע ה 20-21. במידה ונמצא כי העובר חולה, ניתן לבצע הפסקת היריון על ידי לידה מוקדמת.


אבחון גנטי טרום השרשה (PGD)

משפחות בהן שני ההורים נשאים ל- FD, אשר עוברות תהליך של הפריית מבחנה (IVF), יכולות להיעזר בטכנולוגיה של אבחון גנטי טרום השרשה- pre-implantation genetic diagnosis  (PGD). בתהליך זה נשאבות ביציות מגופה של האישה לאחר שטופלה בהורמונים מיוחדים. הביציות שנשאבו עוברות בתהליך הפריה מעבדתי בזרע הבעל. מידה וההפריה הצליחה, נוצר "עובר", שהוא למעשה 4-8 תאים שעברו חלוקה לאחר ההפריה. בדיקת "אבחון טרום השרשה" נעשית על ידי דגימת תא בודד מתוך כל אחד מה"עוברים" שהתפתחו, עליו מתבצעת בדיקה גנטית לאיתור מחלת ה- FD.
ברחם האישה מושתלים רק סיסי שליה בשבוע 12-11 להיריון או הפסקת הריון של העובר החולה.
בדיקות לאבחון גנטי טרום השרשה בזוגות שהם נשאים ל- FD מתבצעת ביחידות להפריה חוץ גופית במספר בתי חולים בארץ.

סימני המחלה


המערכת הלא רצונית (האוטונומית) אחראית על הפעילויות החיוניות של הגוף, אשר נעשית באופן אוטומטי. למשל: ויסות לחץ הדם וחום הגוף, תיאום מנגנון הבליעה והעיכול, היכולת להגיב למצבי לחץ פיסי או נפשי, ויסות הנשימה במצבי חוסר חמצן, הפרשת דמעות, תחושת כאב ועוד. ב- FD חסרים תיאום ושליטה של המערכת האוטונומית ולכן מתרחשת פגיעה ברוב מערכות הגוף. המחלה מתבטאת מיד עם הלידה. חומרתה וסימניה שונים מילד לילד. לעיתים יופיעו סימנים אחדים בילד אחד ובאחר לא, לעיתים יופיעו סמנים נוספים בגיל מאוחר יותר. למחלה מהלך כרוני אשר לרוב מחמיר עם השנים.

סימניה העיקריים של המחלה בגיל ינקות:
  • טונוס שרירים ירוד – "floppy baby"
  • קושי או חוסר יכולת יניקה ומציצה
  • קושי בשמירה על חום גוף תקין
  • גודש בדרכי הנשימה עקב שאיפת נוזלי מזון לריאות
  • בכי ללא דמעות
  • הופעת כתמים אדומים על העור, לרוב בזמן הארוחה.

סימנים נוספים שיכולים להופיע בגיל מבוגר יותר:
  • איחור בהתפתחות מוטורית, איחור בדיבור ואיחור בהתפתחות הרגשית
  • תנודות קיצוניות בלחץ הדם
  • הפסקות נשימה ופרכוסים
  • התקפי הקאות בלתי צפויים וממושכים –FD crisis
  • דלקות ריאה חוזרות
  • חוסר תיאום במנגנון הבליעה
  • חזרת תוכן קיבתי לוושט
  • חוסר שגשוג ועליה במשקל
  • עליות וירידות קיצוניות בחום הגוף
  • לשון חלקה וחוסר פקעיות טעם
  • הפחתה בתחושות כאב, חום וקור
  • הזעה מרובה וריר מוגבר
  • כפות ידיים קרות ונפוחות
  • עקמת גבית
  • שברים בעצמות וקומה נמוכה
  • רפיון שרירים, בעיות בהליכה וביציבה
  • כיבים וצלקות בקרניות העיניים

מערכת העיכול
רוב החולים ב- FD סובלים מחוסר תיאום בפעולת מערכת העיכול. זו באה לידי ביטוי במנגנון הבליעה, בחזרה של תוכן קיבתי לוושט, בהתרוקנות הקיבה ובמעבר במעיים. חלק מהמזון הנכנס ללוע נשאף לקנה הנשימה או יוצא דרך הפה או האף – אז משתנק החולה, משתעל ולעיתים מכחיל. קיים קושי ביניקה ובמציצה ובעיות בהאכלה מתחילות כבר מיד אחרי הלידה. לילודים רפלקס מציצה ירוד או מעוכב וכן טונוס שרירים נמוך גם בשרירי הפה ולכן הם מתקשים ביניקה. יש קושי גדול יותר לנתב מזון נוזל לוושט מאשר מזון מוצק, לכן בזמן אכילת מזון נוזלי גדל הסיכון לשאיפה לריאות.
הטיפול במצב זה הוא מניעתי: הסמכת המזון, מתן ארוחות קטנות ותכופות, האכלה בעזרת פטמה מיוחדת ובהמשך בעזרת כפית. תיאום בליעת הרוק לא מתבצע באופן אינסטינקטיבי ולכן יש ריור, אלא אם כן הילד לומד לפתח מודעות נרכשת לבליעת הרוק. חלק מהחולים מאחרים ומתקשים בדיבור. ייעוץ והדרכה של מרפא\ה בדיבורי עשויים לסייע, לכן מומלץ לפנות למרפא\ה בדיבור בגיל מוקדם ככל האפשר.
חולי FD סובלים מחזרה של תוכן קיבתי לוושט – GASTRO – ESOPHAGEL REFLUX. חלקו, בדרך כלל, נשאף לריאה או נפלט מהמפה כהקאה. כשהקיבה מלאה באוכל גל הסיכון להקאה. בזמן האכלה לעיתם "בולעים אוויר" הנכנס לקיבה וגורם להרגשת אי נוחות ונפיחות אשר מגבירים את הרפלוקס. הרפלוקס מתרחש בעיקר בזמן שינה ולרוב אינו מורגש על ידי החולה, אך לעיתים ניתן לשמוע חרחורים עדינים.זהו מצב העלול להגביר את הסיכון לחנק ואף למוות. לרפלוקס סימנים גם במשך היום: צרבת, כאב ברום הבטן ולעיתים בחילות והקאות.
הנזק לריאות כתוצאה משאיפת המזון והחומצות גורם לדלקת כרונית, הרס רקמתי והפרשות מדרכי הנשימה העליונות. הטיפול המניעתי הינו: האכלה של כמויות מזון קטנות וסמיכות ולעיתים תכופות, הקפדה בזמן השינה שפלג הגוף העליון יהיה מוגבה, מתן טיפול תרופתי לפתיחת שוער הקיבה וסתירה של חומציות הקיבה. במקרים בהם הטיפול השמרני כשל או שאינו מספיק (כלומר: דלקות ריאה נשנות עקב אספירציות, סימפטומים של רפלוקס למרות הטיפול התרופתי) מומלץ הטיפול הניתוחי:
בניתוח מבצעים 2 פעולות: פונופליקציה (fundoplication) – קיפול וקיבוע של החלק העליון של הקיבה מסביב לוושט באופן היוצר היצרות יחסית המונעת את הרפלוקס. בחלקו השני של הניתוח יוצרים פתח מיוחד בדופן הבטן- גסטרוסטומיה (gastrostomy), דרכו מתקינים בהמשך התקן הנקרא ," כפתור" (גסטרוסטום), המשמש בעזרת צינורית מיוחדת להזנה ישירה לקיבה. כך ניתן לעקוף חלק מהבעייתיות של בית הבליעה, למנוע שאיפת מזון ונוזלים לריאות ולהעלות את כמות המזון והנוזלים ע"י מתן ישיר לקיבה וכן לאפשר ניקוז אוויר וטיפול יעיל בזמן התקף דיסאוטונומי.כיום מתבצע הניתוח ברוב המקרים בגישה לפרוסקופית, ללא צורך בפתיחת הבטן, דבר המקצר משמעותית את המשך ההחלמה. ההזנה היא לרוב בפורמולות מיוחדות, בטפטוף מבוקר ואיטי (ראה הסבר בנספח על תפעול הגסטרוסטום).



מערכת הנשימה
חולי FD סובלים מוסר תיאום במנגנון הבליעה וכן סובלים מחזרה של תוכן קיבתי לוושט – GATRO –ESOPHAGEAL REFLUZ וממנו לכיוון בית הבליעה והריאה. עקב כך, הם עלולים לסבול משאיפת מזון לריאות (אספירציה) הדבר יותר דלקות ריאות כרוניות ונזק מצטבר לרקמת הריאה. הטיפול הינו ניתוחי (ראה הסבר בפרק מערכת העיכול) בנוסף, סובלים רוב החולים מעקמת גבית קשה אשר גורמת לעיוות בית החזה ולהקטנת נפח הריאה. במידת הצורך, מבצעים ניתוח לתיקון העקמת הגבית (ראה פרק בעיות אורטופדיות). הטיפול השיקומי כולל פיסיותרפיה נשימתית ותרגול שרירי הנשימה, שימוש במשאפים ואינהלציה לפי הצורך. טיפולים אלו אינם קלים עבור החולים, הם דורשים נחישות רבה, אהבה ויצירתיות. למשל, ההורה או המטפל יכולים לבצע את התרגול בצורת משחקים שונים ולפתח את ההנאה ויצירתיות המשחק.



ויסות לחץ הדם וקצב הלב
אח מסימני ההיכר של FD הוא השינויים קיצוניים בויסות לחץ הדם המתאפיין בעליות ובעיקר בירידות קיצוניות בלחץ הדם.השינויים יכולים להתרחש תוך שניות, לרוב ללא התרעה מוקדמת, אך שכיחים יותר בשינויי תנוחה משכיבה לעמידה, לאחר ישיבה ממושכת, בזמן מתן שתן או צואה ועוד. בזמן שינוי תנוחה לעמידה, חל תהליך של ויסות לחץ הדם, כך שהדם לא יתרכז כולו בפלג הגוף התחתון כתוצאה מכוח הכובד, אלא ימשיך לזרום גם לפלג הגוף העליון ובעיקר לאיברים החיוניים- לב, ריאה ומוח. תהליך הויסות מתבצע על ידי הגברת דופק הלב וכיווץ אוטומטי של כלי הדם בגפיים בעזרת מערכת העצבים האוטונומית המעצבבת את כלי הדם. בחולי FD מנגנון זה מתפקד באופן לקוי. לכן, החולים סובלים מירידות קיצוניות בלחץ הדם הבאות לידי ביטוי ב: סחרחורות, חולשה, חוסר יציבות, כאב ראש טשטוש ראיה ועילפון. לעיתים הירידה בלחץ הדם גורמת לכך שהחולה ישנה את הליכתו להליכה כפופה או לישיבה פתאומית. לרוב מופיע כאב ברגליים. אי יציבות בלחץ הדם היא אחד מהגורמים המגבילים ביותר בחי היומיום של החולים. היא מהווה גם סכנה וקושי רב בהרדמה בזמן ניתוח. הטיפול היומי בלחץ הדם הנמוך כולל טיפול תרופתי, שמירה על מאזן נוזלים ומלחים קפדני (שתייה מרובה ושימוש בתכשירים עתירי מלח), חיזוק שרירי הרגליים ולעיתים גרביים אלסטיות.
מאידך, חולי FD נוטים לעליות קיצוניות בלחץ הדם, דבר שיכול לבשר או להביא להתקף דיסאטונומי. במקרה כזה יתכן טיפול בתרופות שתחסומנה את עליית לחץ הדם, אך לרוב אין צורך בטיפול תרופתי קבוע. הם נוטים להרגיש טוב יותר עם לחץ דם מעט גבוה מאשר עם נמוך. אם לחץ הדם מלווה בהזעה, האצת דופק, בחילה והרגשה כללית רעה – זהו לרוב סימן המבשר על "התקף דסאוטונומי" קרב. במקרה כזה, הטיפול בהתקף עצמו יוביל להורדת לחץ הדם.
קצב הלב אף הוא נתון להשפעת המערכת האוטונומית ומותאם לפעילות גופנית ולסטרס נפשי. באדם בריא, עולה קצב הלב כשהפעילות הגופנית נמרצת או כשהאדם מתרגש ולהיפך, הדופק יורד בזמן שהאדם נינוח ורגוע. בחולי FD חל לעיתים שיבוש במערכת הבקרה הזו – החולה יכול לבצע פעילות גופנית מבלי שהדופק עלה בצורה פרופורציונית למאמץ ולהיפך- החולה יכול לשבת נינוח ומבלי כל התרעה מוקדמת יעלה קצב הלב כאילו חלה התרגשות מרשימה. היות שהבעיה נעוצה באיזון לחץ הדם והדופק במצבים משתנים, קשה למצוא טיפול תרופתי הולם ולכן הטיפול התרופתי הינו מוגבל וזהיר מאד. ויסות לחץ הדם וקצב הלב בעייתיים ובלתי צפויים במיוחד בזמן הרדמה לקראת ניתוח. לכן מומלץ כי הצוות המרדים יהיה מורכב מרופאים בכירים ומיומנים.



"התקפי דיסאוטונומיה" – FD crisis
רוב ההתקפים נגרמים ממצב לחץ מסוים – פיסי או נפשי, לדוגמא: התרגשות לפני בחינה, מסיבת יום-הולדת , מחלת חום, שפעת או כל לקות אחרת, שינויים הורמונאליים הגורמים לחוסר איזון פיסיולוגי. חשוב לנסות ולזהות את מקור ההתקפים, ולפתח דרך התמודדות שתקצר או תמנע את התפתחות ההתקף. אפילו המעבר ממצב שינה ליקיצה הוא מצב דחק מסוים לגוף של החולה בFD. הדבר בא לידי ביטוי בבחילות קשות כמעט מידי יום, החל מהיקיצה, למשך מספר שעות ואף יותר, שאינן מגיבות כמעט לשום טיפול תרופתי. לעיתים מתפתחת הבחילה להתקף הקאות ממושך המלווה בשינויים גופניים נוספים. "התקפי דיסאוטונומיה" הם חלק מהתסמינים הקשים של המחלה המתחילים בגיל הילדות. אלו תקפי הקאות ובחילות בלתי נשלטים ובלתי צפויים היכולים להימשך מספר שעות, ימים, ואף שבועות. ההתקפים מלווים בעליית חום, שינויים קיצוניים בלחץ הדם, הזעה מרובה, ריור רב, כתמי סומק בגוף, שינויי התנהגות ולעיתים דלקת ריאות עקב אספירציות. ההתקף גורם לאבדן נוזלים ומלחים ולעיתים נדרש לאשפז את החולה לצורך עירוי נוזלים ומתן תרופות להרדמה ממושכת כדי לנסות להשתלט על ההתקף. ככל שההרדמה תהיה מהירה, משך הסבל, ההקאות והסיכון לאספירציה יפחתו.



מערכת הראיה
תינוקות עד גיל 3 חודשם יכולים שלא להזיל דמעות בזמן הבכי, אולם החולים בFD אינם מזילים דמעות בזמן בכי משך כל ימי חייהם! חוסר יצור מספק של דמעות גורם להיווצרות כיבים קשים בקרנית עד כדי עיוורון.
רמת הלחלוחית הבסיסית בעין שונה מחולה לחולה ומושפעת בין היתר גם ממצב הנוזלים הכללי בגוף. בנוסף, לחולי FD תחושה רודה בקרנית העין: לרוב הם אינם חשים בכאב הנגרם מהתייבשות העין או מכניסה של גופיף זר ולכן אינם מתריעים על בעיה- זו מתגלה לרוב לאחר שנוצר נזק לקרנית, המתבטא בעיניים אדומות ולעיתים בהפרשה עקב זיהוי חיידקי נלווה. רפלקס המצמוץ אף הוא לוקה בחולי FD. מאפיין נוסף הוא סגירה לא מלאה של העפעפיים בזמן השינה: לרוב, השליש התחתון של העין נשאר פתוח ונוטה להתייבשות. הכיבים וההצטלקויות יכולים לגרום להפרעות ראיה קשות ע כדי עיוורון. הירידות הקיצוניות בלחצי הדם והמהלך הניווני של המחלה גורמים לנזק מצטבר לעצב הראיה הסובל חוסר אספקת ם וגורם אף הוא להפרעות ראיה קשות. הטיפול לכן הוא הזלפה תכופה של תחליפי מעות בצורת טיפות עיניים, ג'ל ומשחות. על כל גילוי של אדמומיות בקרנית רצוי להתחיל מיד בטיפול אינטנסיבי של הזלפת טיפות ולפנות לרופא המטפל. יש להקפיד על שתייה מרובה והישמר מסביבה יבשה מידי (בחוף להשתמש במאייד חם עקב ביובש מהחימום בחדרים ובקיץ במאיי קר עקב היובש מהמזגנים). לעיתים ניתן להשתמש בעדשות מגע חדישות דקיקות ודרות נוזלים, אשר מהווה הגנה על הקרנית הפגועה עד להחלמתה ועוזרות בשמירת הלחלוחית של העין (בייעוץ מומחה לרופאת עיניים). במקרים קשים במיוחד ניתן לבצע ניתוח לצריבה וסגירה של צינורית ניקוז הדמעות בעפעפיים, או ניתח לסגירה זמנית או קבועה של העפעפיים. חולי FD נוטים לסבול גם מבעיות פזילה וקוצר ראיה.


מערכת העצבים
עיקר הפגיעה היא במערכת העצבים האוטונומית, עליה פירטנו בפתיח, אולם קיימת פגיעה גם במערכת הסנסורית: בתחושת כאב, חום, קור וטעם. הפגיעה הזו גורמת לכך שלעיתים חבלות קשות בחלקי גוף שונים אינן מאובחנות בזמן. בגלל החסר התחושתי שהחולים יכולים להיפצע, להיכוות או לשבור גפיים מבלי להרגיש בכך וכך נמנע טיפול בזמן. מצב זה דורש מההורים השגחה מתמדת וריבוי פניות לצילום ובדיקה, כדי לוודא טיפול מתאים. טכניקות טיפול לעירור תחושתי יכולות לסייע מעט במודעות לתחושת הגוף.
ככל הילדים הבריאים, גם הילדים החולים ב – FD יכולים לסבול מפרכוסי חום בגיל הילדות ומפרכוסים בזמן הפסקת נשימה בזמן בכי, אולי בחולים ב- FD שכיחים פרכוסים עקב ירידה ברמת הנתרן בגוף, לרוב בזמן "התקף דיסאוטונומי". זהו מצב מסכן חיים הדורש טיפול מידיי של איזון המלחים בגוף.חלק מהחולים נוטים לפתח בגיל 12-10 פרכוסים מורכבים, אשר נמשכים מספר דקות ודורשים ברור וטיפול תרופתי.


מערכת השלד והשרירים
החולים ב FD סובלים בעיות אורטופדיות מגוונות. כ- 90% מהחולים מפתחים עקמת גבית בגיל הילות או ההתבגרות בדרגות חומרה שונות. העקמת מואצת לרוב עם הצמיחה לגובה בגל ההתבגרות ולרוב מצריכה תיקון על ידי ניתוח, בעיקר אם העקמת קשה ופוגעת באוורור הריאתי. רוב החולים סובלים מדלדול וחולשת שרירים הגורמת לבעיות ניידות קשות. בנוסף, רוב החולים סובלים האוסטיאופורוזיס קשה כבר מיל ילדות ומשברים מרובים. פעילות גופנית וטיפולי פיסיותרפיה יומיים מחזקים את מערכת השלד והשרירים, משפרים את היציבה, מגינים בפני שברים ואוסטאופורוזיס ויכולים לעכב את תהליך העקמת. עם הגיל, חולי FD עלולים לסבול מבעיות של שחיקת מפרקים.


מערכת השתן
השינויים הקיצוניים בלחץ הדם (לחצי דם נמוכים עם הפחתה בזרימת הדם לכליות ולחצי דם גבוהים מאוד) והיובש היחסי של הגוף יכולים לגרום עם השנים נזק מצטבר לרקמת הכליה. לכן נדרשת לאורך החיים תשומת לב מתמדת לכמות הנוזלים בגוף, לתפקוד הכליות ולחצי הדם (מצב המודינמי). פעילות גופנית סדירה יכולה לתרום לאיזון ושמירה על הכליות ולחצי הדם. בחולים הבוגרים עלול תפקוד הכליות להידרדר עד כדי צורך בדיאליזה, מצב אשר עלול להיגרם גם עקב הפרעה חדה וממושכת באספקת הדם לכליות- בכל שלב בחיים.
רוב החולים ב- FD מגיעים באופן טבעי לשליטה על הסוגרים, באיחור של כשנתיים. בנוסף, חלק גדול מהילדים מקבל בשעות הלילה כמות נוזלים גדולה (פורמולה), דבר המקשה על השליטה בשלפוחית השתן בזמן השינה. לכן, רבים מהילדים מתמודדים עם בעיית הרטבה בשלב זה או אחר. הרטבת לילה יכולה להימשך עד גיל ההתבגרות המאוחר. חיתול, השכמה למתן שתן, עידוד וסבלנות, תזמון מתן הפורמולה בלילה וטכניקות נוספות, באות לסייע בהתמודדות עם בעיה מטריה ומגבילה זו.



מערכת המין והרבייה
כמו ברוב החולים הסובלים ממחלות ילדות כרוניות, גם חולי FD נוטים לאחר בהתפתחות המינית. הגיל הממוצע לקבלת הוסת הראשון בבנות החולות ב FD הוא 15 שנים (12.5 בבנות בריאות) ולרוב הוא קשור במשקל (מעל 30 ק"ג) ובגיל העצמות. בגיל ההתבגרות בחולי FD חלה לרוב החמרה בתדירות ובמשך ההתקפים הדיסאוטונומיים. יתכן ואחת הסיבות לכך היא ההפרשה ההורמונאלית הלא מבוקרת. רוב החולים נוטים לאחר יחסית לבני גילם גם בהתפתחות הרגשית. בשל המחלה הם לרוב ילדותיים יותר, תלותיים יותר ופחות עצמאיים.
יחד עם זאת, הם חווים אותם רגשות ודילמות, אם כי באיחור של שנתיים שלוש בממוצע . השינויים ההורמונאליים בגיל זה, כמו גם הלחצים הרגשיים והחברתיים, יכולים אף הם להווה סיבה לריבוי ההתקפים בגיל זה. לאחר תקופת ההתבגרות לרוב יש ירידה והקלה בתכיפות התקפים ובעצמתם.
התפקוד המיני של החולים והחולות הוא בדרך כלל תקין. פוריות החולים זהה לזו שבאוכלוסיה הכללית. החולות ב-FD יכולות להרות וללדת ילדים בריאים.

העור
עקב פגיעה במערכת העצבים האוטונומית המעצבבת את כלי הדם, עצבי התחושה ובלוטות הזיעה, לחולים תופעות עוריות אופייניות. בזמן התרגשות, אכילה או בזמן "התקף דיסאוטונומי" , מופיעים כתמם אדומים גדולים על פני העור (blotching) אין זו תגובה אלרגית! הכתמים נעלמים כשהחולה נרגע. לרוב יורדת שכיחות התופעה עם הגיל. אספקת הדם הלקויה לקצוות הגפיים גורמת לכך שהן לרוב קרות ולעיתים כחולות וקטנות מהרגיל. לעיתים נראה העור כדימוי שיש (cutis marmurata) .
חולי FD נוטים להזיע הרבה יותר מהרגיל, גם בטמפרטורות שאינן גבוהות. עיקר ההזעה היא בזמן השינה או בזמן התקף דיסאוטונומי. מקלחות, ספריי ובשמים באים לעזרתכם מבחינה אסטטית במקרה זה.


התפתחות שכלית
ההתפתחות השכלית היא בדרך כלל תקינה. רוב הילדים נמצאים במסגרות חינוכיות רגילות. רובם מגיבים ללחצים נפשיים ב"התקפים דיסאוטונומיים" . לחלקם לקויות למידה שונות, קשיים בריכוז ובכתיבה לכן לרוב הם מקבלים הקלות בלימודים.
לרובם איחור התפתחותי רגשי וחסך במיומנויות חברתיות. עקב ההיעדרויות הממושכות מהלימודים והקשיים בכתיבה ובריכוז ובכדי למנוע לחץ מיותר היכול לגרום ל"התקף דיסאוטונומי", הילדים מקבלים הקלות מסוימות בלימודים ממשרד החינוך. רוב הילדים מתקשים בכתיבה ולכן נעזרים בהקלדה במחשב. לרוב עליהם להשלים את החומר הנלמד בשעות אחר הצהריים, לקבל שיעורי עזר והעשרה רבים ותמיכה פסיכולוגית. חלק גדול מהילדים סובל מפער משמעותי בין יכולת ההבנה ויכולת הביטוי. התערבות טיפולית אינטנסיבית בגיל צעיר בתחום השפה והלמידה יכולים להביא להצלחות גדולות והישגיים משמעותיים.

אנחנו במרוץ אל התרופה ועושים כל מאמץ לתמוך ולקדם את המחקר.
מאז גילוי הגן מתמקד המחקר בעיקר במציאת תרופה ובהבנת המנגנון של המחלה.
הטיפול הוא, אפוא, סימפטומטי, בסימני המחלה וטיפול תומך לצד טיפול מניעתי ושיקומי.

אנחנו מזמינים אותך ליצור קשר ישיר עם מנהל העמותה עמיחי גרינולד בפלאפון 0545701415
ולהיות חלק ממשפחת התומכים של דיסאוטונומיה משפחתית.